חוק הפעולה ו-"שדה האפשרויות הבלתי מוגבלות", או כפי שדר' סוס הגדיר זאת בפשטות "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!"
"חיים מה את עושה ב – 15/8?" היא שאלה אותי משום מקום.
"כרגע אין לי משהו מיוחד" עניתי בהיסוס מסוקרן, כזה אשר עדיין משאיר לי מפלט בריחה ליתר ביטחון, אך עדיין לא סוגר דלתות.
"בא לך "ללכת לאיבוד בדרום תל אביב"???…"
שאלתה התקילה אותי.
"ממש לא! תגידי ממש לא!!!", אמר לי הקול הפנימי שלא אוהב שינויי סטטוס קוו יתר על המידה, מבלי שיש לו שליטה והבנה מה הולך להיות.
" נשמע מדליק" עניתי, מחליטה להתעלם ממנו, מודעות לחשיבות של שבירת שגרה בתוך השגרה, גם אם כרגע חשה כבדות.
"מה בתוכנית?" שאלתי…
"מה לא מובן לך ??? את באיבוד שחררי!" הייתה תשובתה.
חוק הנתינה (והקבלה) או בהקשר שלנו – מי זאת היא?!?
את גבירה הכרתי לפני שנה, בסיור לירושלים, אף הוא מטעם סלונה, חיוכה הכובש ונדיבות ליבה הם משהו שלא ניתן לפספס מהרגע הראשון.
ככל שמכירים אותה יותר ויותר מבינים כי ה- "אני מאמינה" שלה הוא "לפנק לפנק לפנק", ותמיד בכל מפגש חברתי היא תדאג למזכרת מתוקה, או מזכרת פרי ידה, להרגשה, לטעם הטוב שישאר בפה.
מעבר להיותה מעצבת ובעלת המותג "גבירה", גבירה ולקוביץ היא אישה של אנשים, כזאת המחפשת ומוצאת השראה מתוך סקרנות, סקרנות שהפכה ליזמות פעילה, שבה חיבורים בין אנשים היא הרבה מעבר לדובדבן שבקצפת.
מתוך הליכה מודעת לאיבוד שלה בדרום ת"א, היא החלה להבחין באנשים, בריחות, בעסקים הקטנים שנמצאים בין הסמטאות, שאינן מסגירות את אשר פנים הבית מכיל, כאלו אשר עין אדם חולף, לא יבחין בהם, מחפשת את הסיפור שמאחורי חלונות הראווה.
שלא יהיה ספק, כאשר היא מדברת על ללכת לאיבוד, היא עצמה לגמרי בשליטה, מכירה את האנשים ברמה אישית מחבקת, אך את ההולכות עימה לאיבוד, היא חושפת לדמויות ולמקומות כמו בקופסת פרילינים מתוקים, בהדרגה, מבקשת שננגוס לאט ונתענג כל הדרך.
חוק המאמץ המיעזרי – או במילים אחרות "באמ'שלך תרפי!"
תחילת היום.
תגיעו לרחוב הירקון 107 תל אביב היא מורה לנו, כשרק השמיים בהירים וכל השאר מעורפל עם פיסות רמזים לקראת מה שהולך להיות.
היום נפתח בארוחת בוקר מפנקת הממתינה לנו במלון פרימה, המארח את מסעדת "יאסו" שבערב הופכת להיות פנינת חמד תל אביבית לאור הנוף לים.
הים והגלים יושבים שם מולנו כתמונה פסוטרלית זורמת, כך שאפילו התנועה של הרצים נראית לי שקטה, העובדה שאני פצועה כבר תקופה ארוכה מעלה געגוע לריצה לאורך הטיילת, באופן מפתיע אני לא חשה עצב, אך כן תפילה לריפוי והחלמה נשלחים לשמיים הפתוחים.
במלון עורכים לנו סיור. מכוון שהאומנות מהווה מוטיב מרכזי במלון יש תערוכות משתנות שמתארחות ואנחנו נלקחות לתערוכה המוצגת, באופן פרדוקסלי היא נקראת "פרימה בלרינה", אני מחייכת לעצמי, כילדה, בלט, מחול וכל הקשור לבגד גוף וטייץ עשה לי אלרגיה ופריחה, אך הפעם אני מביטה בתמונות ממקום אחר, יותר מחוברת לחלקי בלרינה שלמדתי להכיר בעצמי, כזאת אשר משתדלת להישיר מבט, זקופה, אך עם גמישות מאפשרת, נשית בדרך שלי, ומשהו בי מתחיל להתרכך.
ממשיכות לנוע.
העובדה שאני לא יודעת לאן הולכים קצת מטרידה אותי, הידיעה שזה קשור ליצירה מאפשר לשחרר.
הגעה לאזור מתחם התחנה, מה כבר מחכה לנו, שאלה שאשאל את עצמי עוד הרבה פעמים בהליכה לאיבוד הזאת.
לא עוברות חמש דקות ואנחנו נכנסים לבית המלאכה/סטודיו של יניב שפירא, כלי העבודה שנחשפים בפניי מוציאים את המילה "ישששששש", וכמו ילדה קטנה שנותנים לה להיות בוב הבנאי לתכשיטים, אני מתחילה לגעת, להביט, לחלום.
כשיניב מתחיל לדבר אני לא באמת מקשיבה, בראש שלי כבר רצים רעיונות למה אני הולכת לעשות, לא מבינה כי צורפות המבוצעת ידנית היא לא זבנג וגמרנו.
בקשתי, לייצר בשעה שרשרת של עץ החיים נענת ב – "אפשרי, אך לא בזמן הקיים", מסתבר שכזה הוא יניב, מגשים חלומות פרקטי שלא ישלול רעיון יצירתי ומביא הרבה מעוף. יניב מעניק לקהל הלקוחות שלו שותפות ליצירה, רעיונות כביכול פראיים הופכים ליצירה מוחשית קיימת.
אנחנו מתיישבות ליד פינות העבודה, רמת הריכוז של כל אחת נכרת בכל צילום וצילום, משהו סוחף להיות ברגע, מבקש שנשים לב, שנדייק ושנהייה פעילות.
בשלב שעליי לחתוך, אנדי המדריכה ויניב מבקשים ממני לבצע זאת בעדינות " את לא אמורה להרגיש מאמץ, תחזיקי אנכית ואין צורך בכח" הם מדגישים, ואני עונה "כן, כן, אני יודעת, חוק המאמץ המזערי". המבט שלהם מסגיר כי אין להם מושג, על איזה חוק אני מדברת, במיוחד לאור העובדה שידיעתו לא מנעה ממני להילחם בעיקשות לא יעילה, עד אשר מצאתי את הזווית, אותה זווית שממנה כל תנועה הולידה התקדמות הרמונית ללא בזבוז אנרגיה מיותר.
ואני משגעת את אנדי, המדריכה, ואני בעצמי לא מבינה למה אני שואלת מיליון שאלות ומבקשת הכוונה, יהיה זה רק למחרת שאחשוב על זה שאבין כי אנדי היא מסוג האנשים אשר נוכחותם מאפשרת לך לטעות, בידיעה שהכול ניתן לתיקון ושיפור, מרגיש שהיא נהנת ממה שהיא עושה, מזכירה לי כי אלו דברים כה מהותיים בכל סוג של חינוך ולימוד.
על הלב שיצרתי, ביקשתי לחקוק את המילה אומץ, כי לב ללא אומץ הוא כמו כישרון ללא השקעה, וגם כי אם לומר את האמת אני כרגע בתקופה שמבקשת את האומץ להתמודד השלת חלקים נוספים בתוכי לשם התחדשות ושינוי.
אני מחבקת את אנדי בסיום, מודה ליניב, ויוצאת עם תכשיט, שמזכיר לי כמה הרבה ניתן ללמוד, תמיד, בכל מקום מכל אדם, גם אם לא מבינים זאת באופן מיידי.
ממליצה להגיע ליניב, לקורס, לסדנה, לאתנחתא מהחיים, למקום בו תוכלו להתנסות, לתהות, לטעות ולהיות ולהפיח ברעיונות חיים.
קישור לאתר של יניב https://www.my-studio.co.il/
חוק האחדות – ואיך זה מתקשר לאייכה?!?!
בקרב אנשי דת ורוח ישנה תמימות דעים ברורה כי אנחנו, גוף אחד, רקמה אנושית פועמת, אשר משפיעה זו על זו, מתוקף היותנו ברואים.
אחדות זאת, מגובה בקרב תחום העסקים בגישת ה – WIN WIN , אשר מעידה כי הצלחה משותפת תוביל להתמרה של כולם, וכי רעבק יש מספיק שפע בעולם לכולם.
באיבוד הבא נפגשנו עם שרון חן.
שרון אינה אשת דת, אבל היא לגמרי אשת חזון, אשר בחרה במילת שאלה אחת לקרוא למתחם העבודה המשותף שיצרה. מילה קטנה שטומנת בתוכה פילוסופיית חיים שלמה, הקוראת לחזור לאחדות. מילה ובה שאלה שתשובתה ידועה מראש, ועדיין מאפשרת בחירה – והיא "אייכה?"
"אנחנו לא שואלים כדי לקבל תשובות היום, אנחנו פחות ופחות מקשיבים" אומרת שרון, כאשר היא מסבירה למה בחרה בשאלה כשם למקום.
היא אשר רואה יום יום, הלכה למעשה, כיצד חללי עבודה משותפים, מולידים שיח וחיבורים מיידים, וכיצד קשרי עבודה בין תחומים שונים נרקמים מתוך הכרות ברמה אישית באמינות גבוהה בקרב שוהי המקום, מקבלת רוח גבית לסטארטפ החלוצי שלה, שבזמנו החל במושב תימורים.
מבחינתה המקום המפנק והמעוצב שיצרה, חייב להרגיש כבית חם, אסתטי ומפנק, מה שהוביל את כל קו העיצוב להיות מזמין ונעים, "זה דומה לסלון בבית שלי" תשתף, ואכן זה מרגיש בית.
אחרי שראיתי את חדר הכושר והבריכה, את מקומות הישיבה הנושמים, לא יכולתי שלא להגניב לליבי משאלת לב סמויה כי כל מקומות העבודה יאמצו את הסטייל, ממקום שמבין כי יום עבודה יכול להכיל רגעים של שפיות ורוגע, ושקצב עבודה יכול להיות יותר אפקטיבי ויעיל אם האווירה מאפשרת.
חוק סיבה ותוצאה – ולמה לא לחשוש מחוק הקארמה אם כוונת הלב טהורה
"לאן עכשיו?" אני שואלת, היא לא מוכנה להגיד לי, כספת הבחורה, בונקר! מלמלתי לעצמי, ויצר הסקרנות שלי גדל. בנסיעה במונית, הכתובת מובילה לרחוק לוינסקי, אבל מה יש שם בלוינסקי 57 שהיא לא מוכנה להגיד לי, אני לא מתאפקת, מוציאה נייד, רושמת את הכתובת ורואה בגדול תמונה ובה רשום "תבלניסקי", יששש! גיליתי את היעד הבא, חנות תבלינים, לא באמת יודעת, לקראת מה אני נכנסת.
נכנסים לחנות, חגיגה לעיניים, קרנבל ריחות, ארומה לא ברורה המשלבת מתיקות פיקנטית, בין תערובת לתה, לתבלינים, ישנם כלים של פעם, לטחינה, לתה, ואני נזכרת בדודה שלי, אשר רק את התה שלה אני מוכנה לשתות בכל זמן, תה עיראקי המוכן מקומקום המעניק לחליטה ליטוף המפיק ממנה משהו אחר.
מתוך מעלית, מגיחה איריס, "תודה חיים שלי" היא תגיד לכל אחת ואחת מאתנו, כשעיניה זוהרות מלאות אור, עוצמה ורוך אימהי, ותהפנט אותנו עם הסבריה. אם איריס מגדירה את התבלינים כבושם של הטבע, אז איריס היא "הלוחשת לתבלינים", וכאשר היא מתחילה לדבר, מקשיבים.
אין אצלה חומרים מתועשים, הכתישה מתבצעת כל יום, על ידה, כשהכל טרי, ככה זה מאז שהיא ילדה קטנה אשר ביקשה מאמא גם עלי ומכתש.
הבקיאות והידע שלה על סגולות התבלינים ויכולת הריפוי היא ערך מוסף שלא יסולא בפז, סבלנותה לתת מענה לכל בעיה, נובע מרצונה לפתור לאנשים כאב ומזור וכאשר אני מבקשת לראיין אותה כדי שנעביר ידע לספורטאים אחרים היא אומרת לי "אין בעיה אבל בואי קודם נרפא אותך ואז נתקדם".
טקס טיהור עם מרווה מתבצע, מכוון שאני לא מתעסקת יותר באמונות אלא יותר מנסה להרגיש מהבטן אני מצליחה להתמסר, נראה כי כולנו מצליחות, ריח המרווה שמתפשט מוליד תפילת לב פשוטה לריפוי ושקט פנימי.
הנדיבות של איריס שמתבטאת בשיתוף הידע ושמירה על איכות ויחס אישי, מזכירה כמה חשוב לעטר את העולם בטוב, כזה שבונה קארמה חיובית בחיים של הקרובים אלייך ושלך, ללא השארה של טעמי לוואי, ובתיבול מדוייק.
קישור לדף הפייסבוק של תבלינסקי https://tavlinsky.co.il/en/
חוק "הדהרמה" המשולב בחוק ההכוונה והתשוקה" – או במילים אחרות הכרת הייחודיות והמשמעות של כל אחד ואחת כחלק מהרקמה האנושית, והליכה לפי הלב
בדרך לאיבוד נוסף.
כנסו לכאן ביקשה גבירה, אתם חייבים להכיר את "מטקות – משה דגן", שם של פעם, ללא הרבה תחכום אך עם בהירות ברורה. בכניסה לחנות עומד בחור צעיר, מסתבר כי לפנינו הדור השלישי שממשיך את שושלת הכנת מטקות ושש בש מעץ, בעיצוב אישי.
העובדה כי יש ביקוש רב למטקות, מסמלת כיצד מציאת ייעוד ומשמעות אינה מצריכה להיות סלב או רשת יוקרה נכספת, לעיתים זה היופי בפשטות אשר מוביל לזיהוי צרכים, חיבור לחומר ומכאן ליצירה והגשמה, על פניו מטקה, על פניו עץ, ומתחת לפני השטח אומנות בפני עצמה.
לקיחת המטקות לטסט קצר, מעלה את דרגת הלחץ של משה, עלם החן, "איזה מטקה לקחת?" מסגיר כי לכל מטקה יש שם שנתן לו משה.
החום בחוץ והעובדה שזה היה משחק מאוד קצר, לא מונע ממני התרפקות נוסטלגית, שעות בים, איבוד של זמן, אפס דאגות, נחישות, מיקוד ולעיתים השחמה משיזוף יתר כחלק מעסקת החבילה, רגעים קטנים של אושר.
סיכום.
כאשר שאלה אליסה מהסיפור "אליסה בארץ הפלאות" את החתול לאן כדי לה לפנות, הוא שאל בחזרה "לאן את רוצה ללכת?", מבקש ממנה מיקוד והבנה של היעד, בדרך למציאה של עצמה. כרצה למרחקים ארוכים אכן יעדים מהווים חלק בלתי נפרד מהדרך, ועם זאת המרתון לימד אותי לאורך השנים כי אלו הגמישות בתוך הדרך אל היעד, ההליכה לאיבוד ומציאת הדרך חזרה, השחרור וההרפייה ברגעים המדוייקים וההתבוננות על המתנות שנאספות הם שמהותיים ונשארים בלב שלך, גם אם אחרים יזכרו לך את התוצאות.
כשהסכמתי ללכת לאיבוד, לא ידעתי לאן פניי מועדות, ועם זאת, דווקא ביום בו הלכתי לאיבוד, מצאתי כי אני לא באמת אבודה, וכי דווקא בשגרה שלי, משהו הולך לאיבוד.
ובינינו בפועל, מכוון שהדרך שלנו מכילה קיצורי דרך, סטיות ממנה והליכה לאיבוד, כל עוד אנחנו פוסעים בה הרי שהיא מדוייקת ואינסופית.
מקומות נוספים מעוררי השראה בהם ביקרנו לא קיבלו חשיפה, בשביל לגלות אותם תצטרכו ללכת לאיבוד בעצמכם….
הדרן.
קבוצת הנשים הנהדרת מסלונה,
גבירה,
המקומות הרב גוניים,
הדמויות והמפגשים האנושיים,
הריחות,
וגם השקט בלבד שהיה בחזרה הביתה,
הובילו להכרת תודה על חוויות היום באופן שגם הפקק שהייתי תקועה בו הפעם לא עצבן.
היום כמעט שבוע אחרי,
בעודי כותבת ממעוף הציפור,
עם טיפה השתהות והרבה מחשבה,
נחשפים בפניי עוד מרזי היום,
המעידים על עוצמה של התנסות רב חושית בכל חוויה.
.
הפוסט דר' סוס או אליסה בארץ הפלאות? ואיך זה קשור להליכה לאיבוד הופיע לראשונה ב-סלונה.